היא- בחורה יפה ומקסימה בת 21 שכולם אוהבים ומעריצים.
הוא- ילד בן 15, סתם אחד שלא מבין כלום על העולם.
היא- יודעת הכל.
הוא- לא יודע כלום.
היא- בחורה מציאותית עם ראש על הכתפיים.
הוא- חי בסרט.
היא- המורה.
הוא- התלמיד.
אז איך הוא מסוגל בכלל לחשוב על האפשרות להתאהב בה??
איך?!
הוא לא!
הוא פשוט לא יכול לשלוט בזה, אולי זאת ההוכחה שאני מאוהב, מאוהב בפעם הראשונה.
אף פעם לא הרגשתי ככה, שזה בוער בי, שזה תופס אותי בחלומות, בדמיונות, בכל מחשבה שצצה, בכל פעולה שאני עושה.
אני רוצה שזה ייפסק, שאני אחזור לשגרה, אחזור להיות כמו בעבר, אבל מצד שני אני מרגיש שאין לי נשימה מרוב שזה חזק.
זה לא הגיוני!! זה כמו מחלה!! אני רק מחכה לעוד פעם שאראה אותה. שתחליף מורה חולה.
אבל אז אני לא מצליח לתפקד והיא תמשיך לראות בי כילד מוזר.
אני יודע שהיא אוהבת אותי כתלמיד כי יצא לנו לדבר כמה פעמים, אבל אני תמיד מקווה שייקרה נס והיא תהפוך להיות בגילי או שאני אהיה בגילה, כי אין לי סבלנות לחקות ליום בו הפער לא יהיה משמעותי.
פעם הייתה לי חברה, "אהבה ראשונה", אבל נפרדנו, יותר נכון שהיא נפרדה ממני, למה? כי בזמן שהיינו חברים ילד אחר הציע לה חברות.. והיא הסכימה. אולי זה בגלל שהיא אוהבת אותו ואולי בגלל שהוא הילד הכי מקובל. אז אני לא יודע והאמת שזה כבר לא כל כך מעניין אותי, כי עכשיו אני יודע מה זאת התאהבות. לא התאהבות של ילדים, שרק רוצים "לבטח" את עצמם אז הם חייבים להיות בזוגיות רק כדי להרגיש מבוגרים, אלא התאהבות אמתית, שמשנה אותך, מבגרת אותך, גורמת לך להבין מחדש את החיים.
אני לא יודע מה יקרה אתה, עם המורה שלי, אהבה שלי, אם אי פעם אספר לה מה אני מרגיש כלפיה, אולי יום אחד גם היא שרגיש כלפיי, אני לא יודע,אבל אני יודע שבזכותה אני בן אדם חדש ועל זה אני אודה לה כל החיים.
;){kind=link}